ההבחנה הראשונה שחשוב לבסס אותה היא הבחנה בין חרדה לבין פחד. פחד הוא תגובה נורמטיבית לסכנה, ממש כמו שכאב הוא תגובה לפגיעה. אם רואים אריה, למשל, או בדוגמה מתאימה יותר לחיי העיר- אם נתקלים באדם שיכור הולך לעברנו בשעת לילה- פחד הוא תגובה טבעית ונחוצה.

חרדה לעומת זאת, היא תגובה שאינה קשורה לגירוי חיצוני מסוים, או שאינה פרופורציונלית אליו, או שהיא מתמשכת ופוגעת בתפקוד גם כשהטריגר נעלם. יש הרבה סוגים של הפרעות חרדה. בפוביות, למשל, אדם יכול להגיב באימה למראה חתלתול. במקרה זה, יש טריגר חיצוני אולם הוא אינו באמת מסוכן. פוביה נפוצה היא חרדת טיסות. אנשים עלולים להימנע מלטוס וישללו מעצמם חופשות או לחילופין יסבלו מאוד בעת שהם טסים עד כדי התקפים של רעד והקאות. במקרה הזה אכן יש סכנה מסוימת אך היא קטנה. מטוס הוא אמצעי תעבורה בטוח למדי, אולם כל הסטטיסטיקות שבעולם לא יסייעו לאדם עם פוביה מפני מטוסים. הוא יודע שתגובתו אינה פרופורציונלית, אך אינו יכול להגיב אחרת.

​

בחרדה חברתית, אדם עשוי להיות כל כך עסוק באיך יגיבו לכל מעשיו, דבריו, ואפילו להופעתו החיצונית, עד שהדבר משתק אותו והוא נמנע מפעילות חברתית, נוהג בביישנות מוקצנת ולעיתים אף מסתגר בבית. גם כאן, זה עניין של מידה. כולנו עסוקים באיך אחרים תופסים אותנו ועלולים להתייסר מידי פעם במחשבה שעשינו איזו טעות חברתית. אבל במקרה של חרדה חברתית, מדובר בהתייסרות מתמדת ובפחד כה גדול מהשיפוט של אחרים עד שנגרמת פגיעה רצינית בתפקוד ופעמים רבות בדידות.

​

בתסמונת פוסט טראומטית (PTSD) האדם אכן נחשף בעבר למצב מאיים ומסכן חיים (תקיפה, מלחמה, אונס , פיגוע טרור ועוד) אך הוא ממשיך להגיב בחרדה זמן רב לאחר שהאיום הוסר. הסובלים מPTSD  ממשיכים לחוות את הסיטואציה המאיימת שוב ושוב בחלומות ובזיכרונות פולשניים בערות. הם נמנעם פעמים רבות מטריגרים שמזכירים להם את אותו מצב וההימנעות עלולה לפגוע באופן רציני בתפקודם. הם עלולים לסבול מסימפטומים פסיכוסומטיים שונים ומפגיעה בתפקוד החברתי והבין אישי. הרחבה על PTSD  ועל הלם קרב בפרט ניתן למצוא במאמר שלי בנושא בחלק ה"מאמרים" באתר.

​

בהפרעת פניקה אדם חש שקשה לו לנשום, לעיתים שיש לו כאבים בחזה. פעמים רבות, אדם בעת התקף פניקה מאמין שהוא עובר התקף לב ועומד למות או לחלופין שהוא עומד להשתגע. למעשה, זהו פירוש לא הכון של התגובה העצמתית של הגוף לטריגר חרדה פנימי.

​

בתסמונת אובססיבית קומפולסיבית OCD אדם סובל מ"אובססיה"- כלומר מחשבה מציקה ומפחידה ש"נתקעת לו בראש". הוא מרגיש שהדרך היחידה להיפטר מן האיום שבה הוא לבצע פעולה כלשהי- מנטלית או ממשית (להגיד לעצמו משהו מספר מסוים של פעמים למשל, או לעשות משהו, כגון שטיפות ידיים חוזרות) ורק ככה בעזרת ה"טקס" שקבע לעצמו- הקומפולסיה- יוכל להימנע מאסון כלשהו. הטקסים הללו נוטים להשתלט על החיים ולמנוע מהסובל תפקוד תקין.

​

זוהי בשום אופן אינה רשימה ממצה של הפרעות החרדה. ישנם גם מצבים שיש תחושת חרדה כללית שלסובל ממנה לא ברור כלל מה מקורה, אך הוא מבלה את חייו בתחושה מתמדת של איום פנימי וחיצוני, תחושה שמשהו לא בסדר, ו/או שהוא עצמו "לא בסדר" ומשהו רע עומד לקרות.

המשותף למרבית הפרעות החרדה הוא שהן נוטות לייצר התנהגויות הימנעות (למשל הטקסים ב OCD , הימנעות מטיסה, הימנעות מיציאה מהבית אצל הסובלים מהתקפות פניקה – מה שיכול להתפתח ל אגורופוביה פחד ממקומות פתוחים או מקומות ציבוריים) ואלו בתורן מחזקות את החרדה, שכן האדם ממשיך לחשוב שהמצב שהוא נמנע ממנו אכן מסוכן מאוד ואינו בודק זאת בפועל.

לכן, הטיפול בהפרעות החרדה מתמקד בהפסקת התנהגות ההימנעות, לצד התמודדות עם המחשבות החרדתיות. במודל שמשלב חשיבה דינמית ו CBT  הטיפול בסימפטום נעשה גם תוך כדי חשיבה על מקורו ועל משמעותו במערכת הנפשית הכוללת, כחלק מקונטקסט ולא רק  כ"מחלה" בפני עצמה.

רוב האנשים מתנסים בחרדות מסוג כזה או אחר, וכמעט אף אחד אינו חופשי מהיבטים בחייו, בעולמו הפנימי או החיצוני, אליהם הוא מגיב בחרדה מיוחדת. השאלה היא עד כמה הדבר משתלט על החיים, פוגע בתפקוד ומוריד את איכות החיים. אנשים רבים רואים את עצמם כבעלי "אופי חרדתי" יותר מאחרים.  אולם, חרדה בעוצמות גבוהות אינה גזרת גורל. למעשה, סימפטומים של חרדה מגיבים פעמים רבות היטב לטיפול, לעיתים לטיפול CBT בלבד ולעיתים לגישה משולבת.

במקרה של הפרעות חרדה ממוקדות וספציפיות ההתערבות הטיפולית כולה לסייע ולהקל על הסימפטומים באופן מהיר יחסית. אולם, פעמים רבות, החרדה היא חלק ממכלול של קשיים ומורכבויות עמם האדם מתמודד. פעמים רבות היא גם מלווה בדיכאון או באה כחלק מהפרעות אחרות. בכל מקרה, עבור כל אדם, יש להעריך את  התמונה הכוללת ולהתאים את אופן הטיפול להבנת עומק של עולמו הפנימי ואתגרי ההתמודדות מולם הוא עומד.