כיצד עובד הטיפול הפסיכולוגי ? / אליס בר נס

במשמעותו המילולית, טיפול פסיכולוגי הוא טיפול שניתן על ידי אדם שיש לו רשיון לעסוק בפסיכולוגיה. זה אינו אומר דבר על תוכנו ושיטתו. יש כמה תפיסות טיפוליות מקובלות בעולם המקצועי, וכמובן עוד "שיטות" רבות מספור בג'ונגל הפרוץ של מי שמציעים טיפול  מחוצה לו. מטרתי היא לא לתת סקירה של הגישות השונות בתוך עולם הטיפול הנפשי, מידע שקל למצוא במקומות אחרים.

במקום זה, הייתי רוצה להתמקד בטיפול כפי שהוא נתפס בעיניי הגישה הדינמית- שם "מטריה" לתפיסות  טיפוליות רבות, המבוססות  על התיאוריה הפסיכואנליטית. הסיבה לבחירה הזו, שזוהי התפיסה הטיפולית הנשענת, בעיני, על הראיה המקיפה והמעמיקה ביותר של האדם. זוהי הגישה הטיפולית הרווחת בארץ, והיא שמשמשת נקודת מוצא גם עבורי כמטפלת. אף  שאני משלבת, לעיתים, גישות אחרות, אני מאמינה כי הראייה הדינמית מספקת את היריעה הרחבה, הגמישה והעשירה ביותר לחקירת המציאות הנפשית. מתוך ראייה זו, כבסיס להבנה, ניתן לבחור בדרכי טיפול רבות ושונות.

ראשיתה של התיאוריה הפסיכואנליטית בפרויד, שבין השגיו התיאורטיים הרבים, מיקד את תשומת הלב בלא מודע. אמנם, הוא לא "גילה" אותו, כמו שלעיתים נהוג לחשוב (הלא מודע היה מושג שנעשה בו שימוש בפסיכולוגיה גם לפניו) אולם תפקיד "המגלה" מיוחס לו לעיתים, כי הוא שעורר את תשומת הלב הציבורית להשלכות המרעישות של ההבנה, כי חלק מחיי הנפש שלנו מתרחשים באזור שאינו נגיש לנו. הוא פיתח את השיטה הפסיכואנליטית כטכניקה שמאפשרת לתכני הלא מודע להיפרש בקשר הטיפולי באופן שניתן יהיה להתמודד אתם. התמודדות הזו, כך הוא האמין, תביא לריפוי.

מאז פרויד, חלו התפתחויות רבות בפסיכואנליזה. אך, הישגיו המרכזי, ראיית האדם כיצור רב מימדים, בעל רבדים שונים, רצונות, צרכים ופחדים שלעיתים סותרים זה את זה, מתנגשים, מסתתרים מן המודעות מחד ופורצים אליה בעקיפין כסימפטום מכאיב מאידך, והבנתו כי לשם ריפוי נפשי יש ליצור מסגרת המאפשרת לרבדים אלו לעלות, בנוכחותו של מטפל מומחה שיסייע בעבודה עמם-  נותר בעיינו, ומלווה את התיאוריה הפסיכואנליטית לתנועותיה, עד היום.

פרויד עצמו סבר, כי הגורם המרפא בשיטה שהגה היה התובנה- היכולת של האדם להגיע, לאחר עבודה חוזרת ומעמיקה, לשורשים של סבלו. ברגע שתובן הסיבה, יחזור הזיכרון של מה שהודחק, יעלם הסימפטום. בעברו, כך סבר פרויד, המטופל לא יכול היה להתמודד עם היבטים מסוימים של צרכיו ועם קטעים מסוימים בזיכרונותיו. מחלתו היא תוצאה של אותה "שכחה" הגנתית. תפקיד האנליזה, אם כן, הוא לעזור למטופל לזכור- לזכור באופן שכעת ניתן להתמודד עמו, לזכור, ולהבין את העצמי באופן בשל יותר. עבור פרויד, מטרת העלאתם של "רוחות הרפאים מן העבר" היה חיזוק השליטה המודעת. ברגע שהאדם יזכור ויבין, תוכל המודעות ליטול את המושכות לידיה, ולרסן, כביכול את "סוסי הפרא" של הלא מודע שברחו משליטתה וייצרו חיים של כאב נוירוטי.

יורשיו האינטלקטואליים של פרויד התפצלו לזרמים רבים. מובן שקצרה היריעה מלסקור כאן את כולם.אחת התנועות המרכזיות והמשפיעות ביותר, התמקדה בקשר הטיפולי. התמקדות זו נבעה מהאמונה של אותם תיאורטיקנים, כי האישיות האנושית נבנית בתהליך התפתחותי של התינוק והילד, שמתרחש  בתוך רשת הקשרים הקרובים שמלווים את גדילתו. כל ילד נולד לתוך קשר. התינוק האנושי אינו מסוגל אף לשרוד ללא קשר עם הדמויות המטפלות בו. התלות המוחלטת הזו של התינוק בהוריו לצרכיו הפיזיים, הקוגניטיביים והרגשיים, הופכת את הקשר עם ההורים למה שאחד מהתאורטיקנים (אוגדן, 2003) כינה, באופן קולע "מצע הנפש".

תחת הכותרת הבנלית כמעט של "קשר" או, בלשון המקצועית- 'יחסיי אובייקט'-  מושג שעוסק באופן שבו הקשרים החשובים נחוו והפכו לחלק מהעולם הפנימי-  מצויה כל המורכבות של תפיסת העולם, תפיסת העצמי ודרכי ההתמודדות של האדם. זאת, משום שהאופן בו חווינו את  היחסים הראשונים של חיינו, עובר תהליך המכונה "הפנמה" והופך להיות התשתית של האופן בו אנו חושבים ומתייחסים לעצמנו, הדרך בה אנו תופסים את כוונותיהם והתנהגויותיהם של אחרים ובונים את הקשרים שלנו- מאינטראקציות פשוטות ברחוב ובסופרמרקט, דרך קשרי עבודה ועד האופן בו אנו מתנהלים במעגלים האינטימיים ביותר של חיינו: קשרים רומנטיים, קשרי משפחה וחברויות קרובות.

בלשון אחרת: זוהי האישיות האנושית. היא נבנתה בתוך קשר, צברה  את האיכויות שלה בתוכו, ארגה את הסגנון והייחודיות שלה מתוך מגע עמו ותוך כדי תהליך זה, באורח בלתי נמנע, גם חוותה כאב ופגיעה. תהליך זה מתחיל בשחר החיים ומתבסס בילדות ובנערות.  בהפשטה ניתן לומר, שהאופן בו האם (כשם כללי למטפל ראשוני. בימינו, זה יכול להיות גם האב) נגעה, האכילה, חיבקה וראתה את התינוק או במקרים קשים לא עשתה זאת, או , לשם דוגמה  עשתה באורח מכני ובלא אהבה, יהווה בסיס לאופן בו הוא יראה את עצמו,"יטפל" בעצמו ובאחרים. חשוב להדגיש, כי מדובר באופן בו התינוק (ומאוחר יותר הילד) חווה את הוריו, ולא באם ובאב ה"מציאותיים" אותם כמובן לא נכיר בטיפול, אלא רק דרך עיניי המטופל. מסיבה זו המונח "יחסי אובייקט" מדויק יותר מהמילה קשר, כיוון שהוא מתייחס לייצוג של היחסים בנפש ולא מתיימר לדעת מה היה "באמת". וויניקוט, הוגה מוביל בתיאורית יחסי האובייקט, דיבר על כך שהתינוק מוצא את עצמו בהשתקפות בעיניי אמו. לעיתים, לאסונו, הוא לא רואה שם את עצמו, כי אם את השלכותיה שלה, קשייה או דיכאונה.

התבניות, הנוקשות לעיתים, שאנו רואים בעצמנו ובאחרים מוכלות בתוך תפיסת עולם זו. האם אדם מסוים מתקשה לתת אמון באנשים? האם מישהו מאמין שכל היחסים הם למעשה יחסי כוח? האם הכל נתפס כתחרות? האם אחר חווה את עצמו תמיד כקורבן, או תמיד אשם, או פסיבי לנוכח מכות החיים?  חש פגיע מאוד, פגום או דחוי? האם מישהו מפחד שלא יאהבו אותו אם יהיה אמתי, חושש מסמכות, פוחד להתנסות בדברים חדשים? מכירים מישהו שבז לכולם, או מאבד עניין באחרים אחרי "רומן" קצר או מרגיש מנותק מרגש? הדוגמאות כמובן רבות מספור.

התפיסה הטיפולית הפסיכואנליטית המושפעת מזרם יחסי האובייקט רואה בכל אלה תוצר של היבטים, פעמים רבות לא מדוברים ,לעיתים לא מודעים ופעמים אחרות ידועים באופן לא מילולי ולא מומשג, של היחסים הראשוניים כפי שהם נחוו על ידי האדם מילדותו הרכה.
המענה לכך אינו נתפס עוד כתובנה, לפחות לא כפשוטה. הדרך לפתרון עוברת באפשרות לחוות אפשרויות חדשות של קשר ולכן גם אופנים חדשים של חווית עצמי. מטרתו של הקשר הטיפולי היא לאפשר זאת. במובן רחב זוהי עדין "מודעות" ו"תובנה"- לכך שיש דרכים אחרות לחוות את העולם ואת עצמך, דרכים רבות לחיות ולהיות אנושי. הטיפול, אם כן מטרתו להרחיב את השביל שצעדנו בו, או ליתר דיוק, להרחיב את ראייתנו, כך שנראה שבילים נוספים, ובמובן העמוק של המילה נהיה חופשיים יותר לבחור.

   בהשפעת אסכולת יחסי האובייקט חלו עוד תהפוכות מעניינות רבות בתיאוריה ובטכניקה הטיפולית. אחת האחרונות שבהן עשתה טרנספורמציה לרעיון הפרוידיאני שיחסי העבר של המטופל משתחזרים בטיפול, מול וכלפי המטפל. אסכולת יחסי האובייקט הבינה את זה לא כקשרים שמשתחזרים במלואם(כמו למשל, התייחסות למטפל כאילו הוא אביו של המטופל), אלא כהיבטים של העצמי ושל תפיסת האחר, לעיתים היבטים כואבים ומוכחשים, מושלכים על הסיטואציה הטיפולית- על המטפל ועל האופן בו המטופל תופס את עצמו בטיפול וחווה את הטיפול. כך למשל, פחות מדויק לומר שהמטופל תופס את המטפל כמו אבא שלו, ומגיב אליו באופן דומה. במקום זאת, הוא חש, לשם דוגמה, בושה וכעס מול דמויות סמכות, חווה את עצמו כמושפל ואת דמות הסמכות כתוקפנית, קרירה ומרוחקת (חוויות שיתכן והתפתחו במקור בקשר עם האב). תבנית זו תושלך על המטפל, שייתפס באופן דומה. ברגע אחר, המטפל הוא שייתפס כמושפל ו"לא שווה" בעוד המטופל מזדהה באותו רגע עם חלק 'העצמי' שלו ששיפוטי ומתנשא כלפי אחרים. בקטעים אחרים של הטיפול, יכולה להיות מופעלת מערכת יחסים פנימית אחרת לגמרי- של קורבן תוקפן, של הורה וילד אוהבים, של שני שווים שמתחרים ביניהם וכו' וכו'.

ההתפתחות התיאורטית החדשה, הנקראת 'התיחסותית', כללה  בתוך הבנה זו גם את דמותו הממשית של המטפל. הכותבים ההתייחסותיים הבינו כי המפגש הטיפולי הוא מפגש בין שני סובייקטים, שמביאים שניהם את אישיותם  ואת יחסי האובייקט שבנו אותם, לסיטואציה הטיפולית. מתוך הבנה זו, ברור שהתגובות של המטופל אינן  באות רק מעולמו הפנימי, אלא מושפעות ומגיבות לאופיו האמתי של הפסיכולוג. פעם, עובדה זו נתפסה כ"רעש רקע" לא רצוי. הכותבים ההתייחסותיים לעומת זאת, הבינו את נוכחותו המלאה, האותנטית והאנושית של המטפל לא רק כבלתי נמנעת, אלא גם כיקרת ערך. 

העובדה כי המפגש הטיפולי הוא מפגש ייחודי בין שני סובייקטים, ולא משהו תבניתי שיכול לקרות למטופל באופן זהה בכל אינטראקציה אחרת,מובן עתה כגורם טיפולי מרכזי. גם לפני השינוי שהולידה התנועה ההתיחסותית, המטפל נדרש להשתמש ברגשותיו כמצפן שעשוי לכוון לעולמו הפנימי של המטופל. אולם כעת, החוויה שנוצרת בחדר הטיפול נתפסת, במידה רבה, כיצירה משותפת של המטפל והמטופל. כפי שמדגישים כל התיאורטיקנים, יצירה זו אינה סימטרית, משום שהמטפל נמצא שם עבור המטופל, ואובייקט החקירה והמאמץ של שניהם הוא עולמו הפנימי של המטופל ולא להפך.

יחד עם זאת, העובדה כי מדובר במפגש ייחודי, חד פעמי, בין שני האנשים המסוימים האלו, שיוצאים יחד למסע של יצירת הבנה ומשמעות, כאשר אחד מהם (הפסיכולוג) מתפקד כאחראי על יצירת המסגרת והתנאים המתאימים לכך ואמון על חשיבה מקצועית אודות החוויות שעולות ומשמעויותיהן, יוצרת את האפשרות לחוויות חדשות, לאופנים אחרים של תחושת עצמי וקשר עם אחרים.

תפקידו של הפסיכולוג המטפל, אם כן, להשתמש בהבנתו את מרקם החוויה הייחודי לו ולמטופל המסוים, שנפרש לאורך התהליך הטיפולי, כדי לעזור למטופל למצוא דרכים חדשות לחשוב ולהרגיש את עצמו,לחיות את קשריו האישיים, את העבודה והיצירתיות שלו וככלל , את חווית 'היותו' בעולם.

אחד מן השינויים המרכזים שחלו בתיאוריה הפסיכואנליטית היה לא רק בהבנת הגורם המרפא, או בטכניקה שתוביל לכך. באופן בלתי נפרד מאלה חל שינוי בהבנת מטרת הטיפול. לא מדובר עוד רק במאבק בסימפטומים, בהגברת המודעות העצמית  או בהבשלה רגשית. כל אלו הם חשובים ביותר, אך הם מהווים חלק ותוצאה מהרחבתה והעשרתה של החוויה האנושית של המטופל ולכן הגדלת דרגות החופש שלו. פתיחות לגווני החוויה, היכולת לחוש חיות ואותנטיות שקודם לכן נחסמה – למשל בשל חרדה ודיכאון, הרחבת היכולת להרגיש את כל חלקי "העצמי" שלנו, מובילה להגמשה אישיותית ולהרחבתם של יכולות ההתמודדות. 
עבודתו של הפסיכולוג - הקשבה והבנה אמפתית ומעמיקה, מכוונת למטופל ומוכנה להכיל את כל היבטי החוויה, גם המפחידים והמאיימים שבהם, הופכת בסופו של דבר לחלק מנפשו של המטופל. בסוף התהליך, החוויה הבינאישית והפנימית החדשה שעבר- פעמים רבות חוויה  עצמתית-  תצייד אותו במבחר 'כלים' חדשים וגמישים יותר להתמודד עם המציאות הפנימית והחיצונית .

גם המטופל , ואולי יש לומר בעיקר המטופל, עובד בתהליך הטיפולי. המטופל הוא זה שעושה את המסע בדרך רצופת הקשיים של החיים האמתיים, מחוץ לחדר הטיפולים. הוא זה שצריך לקחת את "קפיצת האמון" ולצרף אדם אחר, זר בתחילה, למסע הפנימי שלו. הוא זה שעליו לבחור לחשוף את עצמו ולהחליט האם הפסיכולוג שמולו הוא שותף ראוי, מדריך מתאים למסע שלפניו. המטופל הוא זה שצפוי, אם הטיפול יתנהל כשורה, לעבור שינוי . שינוי מפחיד לפעמים, כזה שדורש בחינה עצמית והתנסות בחוויות פנימיות מחוץ "לאזור הבטוח ", המוכר, גם אם מאוד מכאיב לפעמים, בו חי קודם. בסופו של דבר, הוא זה שיצטרך לעשות אינטגרציה חדשה, ייחודית לו, של חוויות הטיפול  ולהשתמש בהם לחיים .

הבחירה לעבור טיפול היא בחירה שדורשת אומץ. זוהי בחירה להיכנס אל תוך תהליך, לפעמים ארוך, שבו, אם הטיפול הוא טוב, מתרחש מפגש חדש לחלוטין, שלא ניתן לצפות את מהלכו, לא רק בין המטפל  למטופל, אלא חשוב הרבה יותר- של המטופל עם עצמו.  זוהי בחירה שדורשת אומץ, כי מדובר במגע עם הלא ידוע שבנו ובאחר. לעיתים זהו מגע שמספק הנאה והקלה עצומה. לפרקים, הוא כואב ומפחיד. החשוב הוא- שהוא יהיה משמעותי ויוביל להתפתחות.

קשה לומר דברים ברורים, וודאי לא וודאיים, על המפגש הזה. במאמר זה ניסיתי לסכם כמה מחשבות תיאורטיות מקובלות אודותיו, ועל הסיבות שבשלן הוא עשוי להיות מועיל. יחד עם זאת, אין שום דרך להבין אותו באמת שלא דרך התנסות. בעניין זה, אסיים בציטוט של אחד ההוגים המרכזיים של ההבנות הפסיכואנליטיות המודרניות, שמעט מהן, ומהשושלת הרעיונית שלהן, ניסיתי לתמצת כאן. תומס אוגדן (2011) בספרו 'על אי היכולת לחלום' כותב: "פסיכואנליזה היא חוויה רגשית שחיים אותה. ככזו, לא ניתן לתרגמה, לרשום אותה, לתעד אותה, להסביר או לומר אותה במילים. היא מה שהיא.  אף על פי כן, אני מאמין כי אפשר לומר משהו בעל ערך על חוויה חיה זו, כשחושבים על היבטים של המתרחש בין אנליטיקאים למטופלים שלהם, כאשר הם עוסקים בעבודת הפסיכואנליזה".
ובהמשך: "אף שבמובנים רבים המצב האנליטי הוא בלתי מובנה, יש לו גם איכות של כיווניות הנגזרת מן העובדה שהפסיכואנליזה היא ביסודה פרויקט תרפויטי, שמטרתו להעצים את יכולתו של המטופל להיות חי בספקטרום מלא ככל האפשר של החוויה האנושית".

צור קשר

ד"ר אליס בר נס 

שדרות ירושלים 29 

רמת גן

טל : 050-6707579

    © 2018 by Alice Bar Nes P.Hd. Proudly created with Wix.com