מאמר זה נכתב בעיצומו של מבצע "צוק איתן" שגבה כבר קורבנות רבים מקרב הלוחמים הותיר משפחות באבל, ולוחמים אחרים עם תחושות קשות לעיתים מצלקות, שיחייבו התמודדות ארוכה.

המאמר נועד להיות כלי ראשוני לאוריינטציה בשאלה מהי טראומה, מהו הלם קרב וכיצד ניתן להתמודד עמם.
המונח "הלם קרב" מתייחס לסוג מיוחד של תסמונת פוסט טראומתית -שמתרחשת כתוצאה מהשתתפות בסיטואציה של קרב. "טראומה" היא מצב בו האדם הרגיש שהוא נתון בסכנה, נפגע או שראה אחרים נתונים בסכנה או נפגעים. היסטורית, "פוסט טראומה" היא תופעה ששמו אליה לב לראשונה בקרב חיילים בזמן מלחמות העולם ויוחסה לזוועות שעברו עליהם בשדה הקרב. כיום, יודעים שסימפטומים פוסט טראומתיים יכולים להתפתח מכל מצב של סכנה – כגון תאונות, אסונות טבע, הפצצות, אונס, שבי והתעללות.
"טראומה" היא מונח ששאוב מרפואה ומתייחס למצב בו רקמות הגוף ספגו נזק מגורם חיצוני. בטראומה נפשית, המצב דומה. כתוצאה ממאורע חיצוני, יש חוויה של "פציעה" של האישיות ו"קריעה" מהחיים הקודמים. פעמים רבות, בעיקר במצב של טראומות חוזרות (כמו למשל השתתפות במלחמה שמלאה סיטואציות מסוכנות או בהתעללות מתמשכת) אדם מרגיש שמי שהוא עכשיו, אחרי הטראומה, הוא לא אותו אדם שהיה, כאילו רקמת חייו ונפשו נקרעה והדברים לא ישבו להיות כפי שהיו קודם.
בעקבות הטראומה עלולים להתפתח סימפטומים, שהם תוצאה של האימה, ההלם וחוסר האונים שנלוו לאירוע. הסימפטומים של הפרעה פוסט טראומתית מתחלקים לשלושה סוגים: חוויה מחדש, הימנעות ועוררות יתר.
חוויה מחדש יכולה לכלול:
- זיכרונות חוזרים מהאירוע שמרגישים כ"פולשים" אל האדם- בשמם הלועזי "פלשבקים". הם יכולים להיות מלווים בהזעה ובקצב לב מואץ.
- חלומות אימה
- מחשבות מפחידות.
הימנעות כוללת:
- ניסיון להימנע ממקומות או סיטואציות שמזכירות את האירוע.
- תחושה של ניתוק רגשי.
- אובדן עניין בפעילויות שבעבר היו מהנות.
- קושי לזכור את האירוע.
עוררות יתר יכולה לכלול:
- עצבנות ותחושה מתמדת של להיות "על הקצה"
- התפרצויות זעם
- בהלה שמתעוררת בקלות (למשל מרעשים)
- קושי לישון.


- הסימפטומים גורמים לפגיעה בתפקוד (החברתי, הלימודי, התעסוקתי) ומקשים על ניהול אורח חיים נורמטיבי.
- פעמים רבות, התסמונת מלווה בתחושות דיכאון ולעיתים קרובות באשמה כבדה שמכונה "אשמת הניצולים". 

פסיכולוג או פסיכיאטר יכולים לאבחן שמדובר בתסמונת פוסט טראומתית או באנגלית Post Traumatic Stress Disorder – PTSD, כאשר מופיע לפחות סימפטום אחד של חוויה מחדש, לפחות שלושה של הימנעות ולפחות סימפטום אחד של עוררות יתר, המלווים בפגיעה בתפקוד, ונמשכים יותר מחודש לאחר האירוע.
פעמים רבות אבחון מוקדם של סימני  PTSD לפני תום החודש הראשון יכולה להצביע על ASD- Acute Stress Disorder- הפרעת דחק אקוטית, שבחלק מהמקרים תתפתח בהמשך ל PTSD  , כלומר להפרעת לחץ פוסט טראומתית, שעלולה להימשך חודשים ואף שנים. אבחון וטיפול מוקדמים יכולים לסייע במניעה של התסמונת או בהפחתת עוצמתה.

עד כאן ההגדרות היבשות. מאחוריהן, נמצאת פעמים רבות תחושה של שבר עמוק ושל איכות חיים שמרגישה, לעיתים, בלתי נסבלת.
גם מי שלא עומד בכל הקריטריונים לאבחון PTSD  עלול לסבול מתוצאות הטראומה. אירוע טראומתי עלול לשנות את תפיסת עולמם של הנחשפים אליו ולגרום להם לחוש כי הם לא בטוחים עוד בעולם. תפיסות ואמונות קודמות, שהתקיימו שנים במצב נורמטיבי יותר, עלולות להתערער.
אחת התוצאות הקשות ביותר של אירוע טראומתי, בעיקר כזה שבו הגורם הטראומתי היה אנשים, הוא פגיעה באמון בבני אדם.
על כולנו עברו במהלך החיים, אירועים שבהם נוכחנו כי אנשים אחרים עלולים לפגוע בנו- לרמות או להשפיל אותנו, לבגוד וכן הלאה. יחד עם זאת, במצב של בריאות נפשית סבירה, רובנו חיים מתוך מחשבה שיש אנשים רבים שראויים לאמוננו, שאוהבים אותנו, שעמם אנו יכולים לקיים יחסים קרובים ושאנו יכולים להתנהל ביומיום עם בני אדם ללא לחשוש מהם.
אנו "סומכים" על אנשים- החל מהסיטואציה היומיומית יותר של ללכת לרופא ו"לסמוך" עליו שאכן אנו זקוקים לאנטיביוטיקה, לסמוך על המוכרים שאינם מרמים אותנו (לפחות לא תמיד...) וכן הלאה, ועד למצבים העדינים והרגישים ביותר של קשר קרוב ואינטימי, בהם אנו מפקידים  את עצמנו  בידי בני משפחה, חברים קרובים ובני זוג.

בטראומה, מרקם האמון האנושי הזה, בדרך כלל כל כך טרוויאלי שאיננו חושבים עליו, עלול להיקרע. ההיחשפות למצב שבו אדם אחר מבקש לפגוע בנו פגיעה חמורה- לרצוח, לאנוס או לענות, מערערת את "הנחת האמון הבסיסי" ממנה רובנו נהנים כל חיינו, גם אם אינטלקטואלית, "בראש" ידענו תמיד שיש אנשים מסוכנים.
קשה עוד יותר, הטראומה עלולה לגרום לאדם לאבד אמון בעצמו. ההיחשפות למצבים קיצוניים מובילה לעיתים להתנהגויות של הגנה עצמית, שמעוררות אחר כך אשמה חמורה (למשל לברוח ולהשאיר אנשים אחרים לסכנה, לעזור לתוקפן כדי לשרוד וכן הלאה).
גם אם "אובייקטיבית" האדם לא עשה דבר שבשלו הוא "צריך" להרגיש אשם, הוא מרגיש בכל זאת כי היה עליו לעשות יותר, לנהוג אחרת, וכי העובדה ששרד את האירוע היא כיוון שהוא "אדם לא טוב", או לחילופין נפגע כי היה "חלש" וכן הלאה. זוהי "אשמת הניצולים" – שם שמעיד על כלליות התופעה. מדובר באשמה ובושה שלאו דווקא מתייחסות להתנהגות הממשית של האדם, אלא לרגש כמעט אוניברסלי שמתעורר במידה זו או אחרת אחרי אובדן או טראומה.
במצב של קרב, החייל מתמודד לא רק עם איום על חייו שלו, אלא עם הצורך לפגוע באחרים ולהרוג אותם. לעיתים קרובות מרגישים וותיקי קרבות שלמדו על עצמם דברים שלא היו רוצים לדעת.  תחושה זו עלולה לעלות לא רק כאשר היו חריגות בהתנהגות בעת הקרב אלא גם אצל "חיילים למופת" שבעניי החוץ ביצעו את תפקידם ללא דופי.

קורבנות אונס, התעללות ושבי חשופים במיוחד ל"אשמת הניצול" ומרגישים שמה שקרה להם הוא ב"אשמתם" כיוון ש"מגיע להם" בין אם לתפיסתם לא הגנו על עצמם כראוי ובין אם כי הדברים המחרידים שנעשו להם גרמו להן להרגיש שהם "פגומים".

הפגיעה בתחושת הביטחון הבסיסי, והאמון באנשים ובעצמי היא התוצאה הקשה ביותר של טראומה. היא מקשה על תפקוד, כיוון שכל העולם נראה כעת מסוכן. לעיתים קרובות, היא מקשה על יצירת קשרים קרובים, או שימור קשרים קיימים, ביניהם קשרי אהבה וזוגיות, כי הנפגע תופס את כולם כמסוכנים ואת עצמו כבלתי ראוי לאהבה. כתוצאה הוא עלול להקים "חומות" בינו לבין האנשים הקרובים אליו, להימנע מהם או לנהוג בהם בחוסר סבלנות ולהפגין התפרצויות זעם.

הטיפול המומלץ בתוצאות הטראומה הוא טיפול פסיכולוגי, ובמקרים מסוימים, כאשר רופא ממליץ על כך, בשילוב טיפול תרופתי.
ישנן מספר שיטות המיועדות לטיפול ב PTSD, אשר חלקן ממוקדות בסימפטומים החרדתיים, וחלקן מתמודדות באופן כללי יותר עם האופן בו האדם חווה את עצמו ואת העולם.
לכל אדם מתאים טיפול אחר, שכן אף אחד הוא לא רק "מישהו שעבר טראומה" או רק  "סובל מ PTSD" . הטראומה פוגשת כל אדם במקום אחר, בהתאם להיסטורית החיים שלו. כל אחד, גם עם אבחנה של "פוסט טראומה" הוא אדם  ייחודי עם צרכים שונים וסיטואציית חיים שונה.