זהות ודפוסים אישיותיים

פעמים רבות פונים לטיפול לא בגלל  סימפטום או מערך סימפטומים ממוקד, כמו הפרעת חרדה מסוימת או תקופה של דיכאון. יש אנשים שחשים שהקושי שלהם אחר, קשור לבחירות שהם עושים, לדפוסים שליליים שחוזרים על עצמם בחייהם או לאופן בו הם חווים את עצמם כבני אדם. למשל עד כמה הם מרגישים חיבור לרגשותיהם  או חווים את זהותם כמגובשת.

אמנם, לעיתים קרובות גם מצבים אלו מלווים בדיכאון וחרדה. לעיתים המצוקות הללו הן שדוחפות לטיפול שבו נחשף רקען- תחושה של "תקיעות" בבחירות מסוג מסוים, או תחושה של ריקות ואי חיבור לעצמי, תחושה של כפיפות לאחרים במקום יכולת לפעולה עצמאית, קושי של אדם "למצוא את עצמו" ולהבין מה ברצונו לעשות  ועוד .

זהו טווח רחב מאוד של קשיים, והתייחסתי כאן לשתי קבוצות עיקריות: דפוסים אישיותיים נוקשים ובעיות בזהות. ב"דפוסים אישיותיים" הכוונה היא לתבניות התנהגות חוזרות על עצמן, שפוגעות ביכולת לבחור אחרת ולפיכך ביכולת הגמישות, ההסתגלות, ובהשגת האפשרות לאושר אישי.

 לכולנו יש תבניות התנהגות שמאפיינות אותנו. לעיתים אנו יותר מודעים אליהם לעיתים פחות. הן משתנות במידת הנוקשות שלהן ובמידה שהן משתלטות על החיים ומשבשות אותם. דוגמאות מוכרות יכולות להיות קושי לפעול באסרטיביות,  או נטייה להתאהב "במי שאי אפשר" כמו שיהודית רביץ שרה ב"שבתות וחגים".

 בדוגמה הראשונה, הקושי יכול לנוע מהרתיעה שיש להרבה אנשים מעימותים, נטייה מובנת ונפוצה. בקצה האחר, אנשים יכולים להגיע לחרדה קיצונית מלהתנגד לאחרים ולשים גבולות. אנשים כאלה יכולים לשאת מצבים שצרכיהם החשובים ביותר לא ימומשו, ובלבד שלא להגיד "לא" למישהו אחר.

הרבה פעמים יש קושי לבקש דברים וודאי לדרוש אותם. יש תחושה כה חזקה של בושה ופחד סביב העלאת הרצונות האישיים, שאפילו חיי היומיום נפגעים בצורה משמעותית. אדם כזה עלול "לשרוף" שעות על שעות בלעשות "טובות" לאנשים אחרים, ועלול להתקשות לסרב אפילו לבקשות הכי לא הגיוניות שמופנות אליו, לא כל שכן לדרוש העלאת שכר מהבוס.

פעמים רבות, ערך עצמי מונמך , סוגים שונים של חרדות מהזולת (למשל מסמכות) או צורך עז "שכולם יאהבו אותי" ופחד מפני  נטישה עומדים בבסיס הקושי באסרטיביות.

בדוגמה השנייה, של אהבות בלתי אפשריות,  כולם יכולים להזדהות במידת מה עם המשיכה למרוחק והנוצץ. מי לא נמשך למשל  לכוכבי קולנוע, או לא התאהב בגיל צעיר במדריך או מורה נערץ, או  במלך ו"מלכת הכיתה", הבלתי מושגים. אבל, גם כאן, הדבר יכול להסתיים, בקצה השני, בלהיות "לבד על הגג בשבתות וחגים".

 יש אנשים שגם בבגרותם לא מוותרים על "האישה האידיאלית"- מושלמת ביופייה, זוהרת אבל גם מבינה וכו'.הם מעולם לא יסתפקו ב"פחות" ולכן אף קשר ממשי, בהיותו לא מושלם, אינו מספיק.  אחרים גם בבגרותם מתמכרים למרדף דווקא אחרי מי שאינו באמת מעוניין בהם, או מה שאפילו יותר נפוץ, מסתפקים ב"פרורים" של יחס ממישהו שנמצא אתם במערכת יחסים מנצלת, שאף פעם לא מגיעה לזוגיות של ממש. יש שתמיד צריכים מישהו שנמצא במערכת יחסים עם אחר, כמו הנטייה הידועה לשמצה להתאהב בגברים נשואים עליה שרה יהודית רביץ.

השורשים הנפשיים של ההתמכרות ל"אהבות בלתי אפשריות" הם רבים וסבוכים, ונעוצים פעמים רבות עמוק בחוויות הקשר הראשונות של אותו אדם. המשותף לכולן הוא שאינטימיות אמתית לא מתאפשרת והמצב הממשי של אותו אדם הוא בדידות. הבדידות הזו מורחקת על ידי הסערות של קשרים מלאי תשוקה, סוחפים, מלאי פסגות של אושר ותהומות של ספק וייאוש.  בין הסערות, הבדידות מרימה את ראשה ולעיתים, בפרידות המשבריות, או ברגעי הספק, מתחיל האדם לחוש שאולי יש כאן דפוס שמשבש את חייו ועשוי להחליט לפנות לעזרה פסיכולוגית.

קשיים בזהות מהווים גם הם קטגוריה רחבה ביותר ולא בהכרח מובחנת מהקודמת. כאשר קיים קושי להרגיש חיבור לעצמי, אנשים עלולים להתקשות להגן על אותו "עצמי" חמקמק ולשים גבולות לאחרים. הם גם עלולים לחפש מוצא דרך אחרים שנראים כמי שיש להם רצון חזק וכריזמה ויכולים למלא את הריקנות. כך עלול להיווצר דפוס של קשרים הרסניים.

 יש אנשים המבלים את חייהם בתחושה מכאיבה שאינם יודעים מי הם ולא מצליחים לזהות מה הם רוצים. חיי העבודה יכולים להחוות כחובה משמימה, ואפילו הזוגיות אם קיימת, עלולה להרגיש מלאכותית, נטולת אינטימיות אמתית. יש שמבלים את זמנם ב"חיפוש" מתמיד ומרדף אחרי התרגשויות כדי לחמוק מאותה תחושה של תלישות וחוסר חיבור שהם חווים בשגרה. אחרים עושים כל מה ש"צריך"  וממלאים את כל הציפיות מהם בלא להבין מדוע הם חשים ריקנות ולעיתים גם דיכאון.

השיח החברתי בימינו, שמלא מילים כמו "אותנטיות" ו"הגשמה עצמית" יכול להיות מייסר עבור אנשים אלו שמנסים להשיג את המטרות התרבותיות הללו בלי שהן מרגישות בהישג יד. החברה מפעילה לחץ רב על אדם להתנסות ולדעת מהן תשוקותיו, רצונותיו ובחירותיו. במקרים בהם החיבור לעצמי חסר, נוצרת חרדה רבה, והאדם עלול "להתנסות" בצורה תזזיתית ולא שקולה שיכולה להתמשך גם לגיל מבוגר כמו מעין גיל התבגרות נצחי. לחילופין, הוא עלול להסתגר בתוך חיים מצומצמים עם "פרופיל נמוך" שלא יאיימו על מעט תחושת הזהות שכן נרכשה. אחרים בוחרים בחוסר מעש מוחלט, לא מתחייבים לאף בחירה של עבודה, לימודים וזוגיות , כי שום דבר לא מרגיש "זה".

 משהו מהתמונה הזו, שהיא די מוכרת בימינו, משורטט בשירו של אהוד בנאי: "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה הוא שוכב על הספה בבית הוריו....הילד בן שלושים יש לו חום גבוה הוא מובטל מעבודה ואהבה". שטרנגר (2005) בספרו "העצמי כפרוייקט עיצוב" מנסה להסביר את כל אותם ילדים בני שלושים. הוא  מראה כיצד קשיים מסוג זה ביצירת זהות נעוצים בתביעה התרבותית להתייחס לעצמי כמעין פרויקט שצריך לעצב ולהפיק מבין מספר עצום ומסחרר של אפשרויות, ללא קווים מנחים, אך עם דרישות גבוהות ל"הצלחה" שתהיה גם "ביטוי עצמי" של הפרט.

אנליטיקאי מרכזי, דונלד וודס וויניקוט (2010), עשה הבחנה בין "עצמי אמת" ל "עצמי כוזב". להשקפתו, תחושה של חיים כעצמי כוזב, כאשר האמתי מסתתר, ולעיתים כלל לא נגיש, היא תולדה של פגיעה מוקדמת מאוד ביכולתו של הילד הקטן ליזום, לחוש חי ואמתי. יכולת זו נשללה מחלק מהילדים שנאלצו בגיל צעיר רק להגיב למעשיה של הסביבה וכך פיתחו "עצמי כוזב" .

עבור וויניקוט, תפקידו של הטיפול הוא ליצור מחדש סביבה בה העצמי יוכל לצמוח מחדש, בסביבה מכילה, שמאפשרת לו להיות אמתי, כולל תקופות של פיזור וחוסר גיבוש. עבור וויניקוט, סימפטומים של זהות פגועה ועצמי מפוזר הם גם תקווה שלא אבדה- תקווה שהאדם יוכל למצוא את הסביבה המתאימה שתאפשר לו להנץ ולצמוח כעצמי אמתי.

צור קשר

ד"ר אליס בר נס 

חיבת ציון

רמת גן

טל : 050-6707579

    © 2018 by Alice Bar Nes P.Hd. Proudly created with Wix.com